דחיית ערעור על העברת מאושפז בכפייה לבי"ח אחר

1.         בתוקף סמכותו לפי סעיף 32(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן - החוק), החליט הפסיכיאטר המחוזי על העברתו של המערער מבית החולים אברבנאל, בו הוא היה מאושפז בכפיה במסלול הפלילי, אל בית החולים שער מנשה. ביום 27.2.14 דחתה הוועדה את עררו של המערער על ההחלטה האמורה, שכן, כך נימקה, "ההעברה נעשתה על רקע התנהגות תוקפנית ממושכת של החולה כלפי צוות בית החולים 'אברבנאל', שכללה איומים לפגיעה."

            על כך מלין המערער בערעור. הוא מבקש כי אתערב בהחלטת הוועדה ומעלה שתי טענות: [א] כי אינו אלים, כך שההחלטה אינה מוצדקת, לגופה. [ב] כי הליך קבלת ההחלטה היה בלתי תקין.

2.         המערער יליד 1969, תושב תל אביב. לבית משפט השלום בתל אביב הוגש כתב אישום (ת"פ 47467-01-14) שכלל שני אישומים שעניינם עבירות שיוחסו למערער בקשר ליחסיו עם בת זוגו. באישום הראשון יוחסו לו עבירות אלה: הטרדה באמצעות מתקן בזק, איומים וכן הפרת הוראה חוקית. באישום השני העבירות הן: הטרדה באמצעות מתקן בזק, והפרת צו בימ"ש שנועד להגן על אדם.

לאחר שהוברר כי המערער חולה, ההליך הפלילי נגדו הופסק, וביום 29.1.14 הוציא בית המשפט בתל אביב כלפי המערער צו אשפוז, על פי סמכותו שבסעיף 15(א) של החוק. בית המשפט הורה כי "הנאשם יאושפז במקום עליו יורה הפסיכיאטר המחוזי ...", ולפי הוראתו של האחרון, אושפז המערער בבית החולים אברבנאל.

3.         ביום 20.2.14 פנה בית החולים אברבנאל אל הפסיכיאטר המחוזי של מחוז הצפון, וביקש כי ייתן הוראה בדבר העברת המערער אל בית החולים שער מנשה. הרופא מפרט את הסיבות לבקשת ההעברה: "[המערער] נמצא במצב פסיכוטי פרנואידי פעיל, עם מרכיב אפקטיבי בולט וביהמ"ש בתל אביב החליט על אשפוזו. התנהגותו במחלקתנו מתאפיינת באיומים כלפי אנשי צוות ספציפיים לפגוע בהם באופן פיזי, וחוסר שיתוף פעולה, עד שעלה הצורך להגבלתו הפיזית לאורך זמן כדי למנוע פגיעה באנשי הצוות. מתואם העברתו למרכז הרפואי לבריאות הנפש 'שער מנשה' לחטיבה לביטחון מירבי. התקבל אישור מטלי. המטופל עצמו ובני משפחתו הביעו התנגדות להעברתו, ועל כן אנו מבקשים את אישורך להעבירו להמשך טיפול במרכז הרפואי לבריאות הנפש 'שער מנשה' בהקדם האפשרי."

            הפסיכיאטר המחוזי החליט, לאור הנ"ל, כי הוא "מאשר [את] העברתו [של המערער] לביה"ח שער מנשה לאחר תיאום עם המנהלים. יש לידע את המטופל ובני משפחתו שיש באפשרותם לערר על החלטתי זו בפני ועדה פ. מחוזית שמקום מושבה בביה"ח שער מנשה."

            בסיפא לסעיף 32(א) של החוק נקבע כי "על החלטתו של הפסיכיאטר המחוזי [לגבי העברת החולה] ניתן לערור בפני הועדה הפסיכיאטרית באותו מחוז", שאליו הוחלט להעביר את החולה.

המערער ערר בפני הוועדה על החלטת הפסיכיאטר המחוזי, והוועדה דנה בכך ביום 27.2.14. בבדיקה נרשם, בין היתר, כי "קיימות [במערער] מחשבות שווא של רדיפה והתנכלות מאורגנת החובקת גורמים שונים, ביניהם: שופטת, עו"ד, רופאים ואנשי צוות. מצב רוחו נע בין רגזן לבין מניפורמיות. השיפוט ובוחן המציאות לקויים באופן ניכר. שרוי במצב פסיכוטי." הוועדה החליטה לדחות את הערר, ונימקה כי ""ההעברה נעשתה על רקע התנהגות תוקפנית ממושכת של החולה כלפי צוות בית החולים 'אברבנאל', שכללה איומים לפגיעה. ההעברה [קיבלה] את כל האישורים הפורמאליים הנדרשים עפ"י החוק."

4.         בדיון בפני חזרה באת כוח המערער על הטענות אותן פירטה בפני הוועדה בדיון בערר. לטענתה, לא נעשה תיאום בין מנהלי בית החולים; המערער לא הבין מהן זכויותיו ולאן הוא מועבר; ולגופו של עניין, הוא אינו אלים ואין הצדקה להעברה, שכן הוא, כרשום במחלקה, "מתון בהתנהגותו, מאופק, מסודר בהופעתו החיצונית, פונה לצוות בנימוס למילוי צרכיו, משתף בפעילות ריפוי בעיסוק לאורך זמן, ללא ביטויי אלימות מילולית או פיזית." היא ביקשה כי ההעברה תבוטל וכי המערער יוחזר לבית החולים אברבנאל.

5.         סעיף 32(א) של החוק דן בהעברת חולה מבית חולים אחד למשנהו, וזו לשונו:

"32. (א) אין להעביר חולה מבית חולים אחד למשנהו אלא בהסכמתו ובהסכמתם של המנהלים הנוגעים לענין; באין הסכמה כאמור יכריע בדבר הפסיכיאטר המחוזי של המחוז שבו נמצא בית החולים שאליו מבקשים להעביר את החולה; על החלטתו של הפסיכיאטר המחוזי ניתן לערור בפני הוועדה הפסיכיאטרית באותו מחוז."

6.         הערעור מעלה שלוש שאלות המצריכות התייחסות: [א] האם ניתן להעביר חולה נפש המאושפז בכפיה, מבית חולים אחד למשנהו, שלא בהסכמתו? [ב] האם לגופו, בכל הקשור למצבו של המערער, מסוכנותו והתנהגותו, מוצדק להעבירו מבית החולים אברבנאל אל בית החולים שער מנשה? [ג] האם העברה זו, באופן בו היא בוצעה במקרה הספציפי שבפנינו, נעשתה כדין?

7.         ככלל, יש לפגוע עד כמה שפחות בחירותו של חולה הנפש בכל הקשור לאשפוז בכפיה, תנאיו, ומהלכו. ר' רע"פ 2060/97 פלונית נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, מיום 11.3.98. כל זאת כפוף להוראות שבחוק ובתקנות, בהתאם לנוהלים המחייבים, תוך התחשבות גם בצורכיהם ובטובתם של המאושפזים האחרים. מטרת האשפוז העיקרית היא השגת הטבה יציבה במצבו של החולה ובפעילות מחלתו, עד אשר אפשר יהיה לשחררו מן האשפוז תוך השבתו לחיים תקינים עד כמה שאפשר, בקהילה או במוסד או במסגרת מתאימים. ראוי, על כן, כי החולה יאושפז בבית חולים הנמצא בקרבה גיאוגרפית לישוב מגוריו ומגורי בני משפחתו, אשר יוכלו לבקרו במהלך האשפוז, וכי רק משכלו כל הקיצים, ישובש המהלך הרגיל של האשפוז על ידי העברת החולה לבית חולים אחר, דבר המצריך הסתגלות מחודשת מצד החולה, ויש עימו הכבדה על ביקורי בני המשפחה. כללים אלה מתיישבים עם העקרונות הנ"ל בדבר טובתו של החולה והשגת מטרת האשפוז. ככלל, אם כך, יש להימנע עד כמה שאפשר מהעברתו של החולה מבית חולים אחד למשנהו.

8.         בסעיף 32(א) של החוק נקבע כי "אין להעביר חולה מבית חולים אחד למשנהו אלא בהסכמתו". דומה, כי איש לא יחלוק על כך שהוראה זו של החוק אינה מוחלטת ואין לפרשה כאומרת שאם החולה אינו מסכים להעברה, אין להעבירו לבית חולים אחר בשום מקרה. פרשנות זאת מתעלמת מהמשכה של ההוראה ככתוב בסעיף הנ"ל, ובעיקר: אין לקבלה לגופה. אנו מדברים בחולה נפש המאושפז מחמת פגיעה קשה בתובנתו ובכושר שיפוטו. אין זה הגיוני ליתן לידי אדם הנמצא במצב כזה "זכות וטו" לפיה רק בהסכמתו תתאפשר ההעברה. לפיכך, יש לפרש כי האמור בסעיף 32(א) של החוק, חל הן על העברת החולה בהסכמה, והן על העברתו לבית חולים אחר שלא בהסכמתו, ועל אף התנגדותו.

            קובע סעיף 32(א) של החוק כי "באין הסכמה כאמור יכריע בדבר הפסיכיאטר המחוזי". מה פירוש "הסכמה כאמור"? לאור האמור לעיל, מן ההכרח להגיע למסקנה כי לפסיכיאטר המחוזי אין כל תפקיד בכל הנוגע להעברת החולה מבית חולים אחד למשנהו, רק כאשר שרירה וקיימת "הסכמה כאמור", היינו הסכמה משולשת של החולה, ושני המנהלים הנוגעים בדבר, כי החולה יועבר מבית החולים הנוכחי אל בית החולים המיועד. שעה שההסכמה אינה "כאמור", היינו בהעדר הסכמה מושלמת של כל השלושה אם לגבי ההעברה עצמה ואם לגבי בית החולים אליו יועבר החולה, נדרשת התערבותו של הפסיכיאטר המחוזי כדי להכריע בדבר. הדבר עשוי לכלול הן את עצם ההעברה, והן את זהות בית החולים אליו יועבר החולה. במקרה שבפנינו, המערער התנגד להעברה, אם בכלל ואם לבית החולים שער מנשה; המנהלים הסכימו לה ולזהות בית החולים הנעבר; לפיכך היה על הפסיכיאטר להכריע בכך, כפי שאכן נעשה.

9.         כפי שקבעה הוועדה, וכמתואר בבקשת רופאי בית החולים אברבנאל אל הפסיכיאטר המחוזי, המערער שרוי במצב פסיכוטי, נשלט על ידי מחשבות שווא פרנואידיות, מאיים על אנשי הצוות, נדרש היה להגבילו בקשירה פרק זמן ממושך, ולפיכך אין מנוס מן המסקנה כי היה זה מן ההכרח להעבירו לבית חולים אחר בו קיימים סדרי אשפוז מתאימים, במחלקה לביטחון מירבי. איני רואה כי עלי להתערב בהערכת מצבו של המערער על ידי הוועדה והרופאים, דבר המתאשר על ידי מהלך הדברים בתקופת אשפוזו. הטענה כי אין הצדקה עניינית להעברה, נדחית אפוא.

10.        ראינו לעיל כי מצבו של המערער מצדיק את ההעברה. כמו כן ראינו כי הפסיכיאטר המחוזי לא חרג מסמכותו בהחליטו על ההעברה. הערר שהוגש לוועדה נדחה, ומסקנתי היא, לאור כל האמור לעיל, כי כך יש לנהוג גם לגבי הערעור.

            יחד עם זה, ראוי כי הנוגעים בדבר ישקלו לקבוע נוהל לפיו בכל מקרה של העברת החולה המאושפז במסלול הפלילי מבית חולים אחד למשנהו, יישה יידוע מתאים של הסנגוריה הציבורית על כך, כדי שהיא תוכל להביא את עמדתה בנידון זה, בפני הפסיכיאטר המחוזי, בטרם הוא מחליט את החלטתו.

11.        הערעור נדחה.